אין תורה נקנית אלא בחבורה

 הגענו הלום כדי לבנות ולנטוע ולהכות שרשים עמוקים בהרי־יהודה; כי בנטיעות אלו פתח חדש לגאולתנו ולפדות־נפשנו.
תלושים היינו בגולה ואנו זקוקים לשרשיות, לאחיזה איתנה באדמת־המולדת.

העצים האלה שאנו נוטעים היום, לסמל יהיו לנו, סמל דרכנו כחלוצי־האדמה, אות ברית עם אדמת־המולדת.
“כי האדם עץ־השדה”. השרשים העמוקים של העצים יזכירו לנו את חובתנו להיות דבוקים בעולם־המעשה, בבנין, בנטיעה ובעבודה.
הענפים הגבוהים שיתנשאו אל על יעוררו אותנו כלפי מעלה, לדעת את קוננו ולשאוף תמיד לשלמות מוסרית ולקדושת־החיים.
זאת הדרך של אבותינו הקדמונים וזו דרכנו כחלוצי תורה ועבודה.     

שלום קרניאל, ממיסדי גושעציון